המשפחה שלנו עושה טיולים דו-שנתיים לנהר הקולורדו מאז שאני זוכר את עצמי. המסורת מכתיבה שנלך לאותו מקום, בר חול במרחק של כקילומטר במעלה הנהר מפיקצ’ו בצד קליפורניה. פיקצ’ו, עיירת כורים לשעבר, נמצאת כ-28 קילומטרים צפונית לווינטרהייבן. ההגעה לשם דורשת לקחת את דרך Picacho הידועה לשמצה. זוהי דרך עפר ארוכה ואדמדמה שמוציאה עשבים מכל החניכים חוץ מהחניכים הלבביים ביותר. זה מבחן של הרכב שלך כמו גם העצבים שלך.

יש דרך קצרה יותר להגיע לפיקצ’ו ממערב בדרך הנקראת כביש מכרות הידוק. אחי ג’ון ואני שמענו על כך מנהג משאית לשעבר, שאמר שהוא השתמש בו כדי לעקוף את תחנת הבדיקה החקלאית בכביש המהיר 8. חשבנו שאם נהג משאית יכול לעשות את כביש מכרות הידוק, אז גם אנחנו יכולים.

הרכב שלנו היה שברולט קפריס קלאסי; מכונית שוטר. ג’ון נהג, אשתו לעתיד רכבה על רובה ציד, ואני וחברה שלי ישבנו מאחור. הבטחנו להם שזו הדרך הטובה ביותר ללכת. כביש מכרות Hyduke מתחיל מכביש אוגילבי ואחרי כ-16 מיילים הוא מתחבר לכביש Picacho רק 5 מיילים דרומית לפיקאצ’ו. בעודנו בדרכנו אוגילבי ראינו את השלט של ההידוק כתוב על פיסת עץ ונתקע באדמה. עלינו על ראש השביל והערכנו את המצב.

ממזרח לנו הייתה פסגת פיקצ’ו (Picacho Peak), סילון בולט בולט החוצה את המדבר אותו ניתן לראות לאורך 100 קילומטרים בימים בהירים. לפי המפה, כל מה שהיינו צריכים לעשות זה להמשיך להתקדם לעברו ולעבור בצד הצפוני שלו. איך יכולנו ללכת לאיבוד עם תכונה כה בולטת לנווט לפיה?

בתוך 8 הקילומטרים הראשונים נתקלנו רק בכמה מכשולים. חצינו מספר רב של שטיפות יבשות וחרשנו כמה סוללות חוליות. הדברים האלה היו טובים לצחוק והחדירו בנו קצת ביטחון שזה הולך להיות סינק. כל הזמן פנינו לפסגת פיקצ’ו. הרגשתי קצת אי נוחות מכיוון שלא ראינו נפש והיינו עכשיו באמצע הדרך. 8 מיילים של הליכה לכל כיוון יידרש אם יהיו בעיות עם המכונית. ביום זה הטמפרטורה הייתה כ-95 מעלות. התקפלנו את החלונות, מיזוג האוויר פוצץ את הקור ומנגינות ואן הלן התרוצצו כל הזמן.

בשלב זה נתקלנו בקשיים ברצף מהיר. נורית בדיקת מנוע המכונית נדלקה והסבה את תשומת לבו של ג’ון למד הטמפרטורה המתקרב לאזור האדום. ג’ון ידע בדיוק מה לעשות. הוא הורה לנו להוריד את החלונות וסובב את התנור לעוצמה מלאה. עד כמה שזה נראה מטורף, כיבוי מיזוג האוויר והפעלת המחמם סיפקו את מאמץ הקירור הנוסף הדרוש כדי שהמנוע לא יתחמם יתר על המידה ובכך ישאיר אותנו תקועים במדבר. נוסעים רוטן בצד, זה היה צעד נבון.

נתקלנו באזור שהכביש נשטף בנחל רחב. ערוץ הנחל היה עכשיו יבש אבל הכביש בצד השני היה גבוה ב-24 אינץ’ מאפיק הנחל. “אנחנו לא יכולים לטפס על זה” זה מה שכולנו חשבנו. יצאה האת הצבאית ורמת כושר המצאה שרק ייאוש יכול להיווצר. תוך חצי שעה בנינו רמפה מחול וסלעים. ג’ון ואני למדנו היטב את המצב והחלטנו שנצטרך מומנטום, תזמון ומיקום צמיגים מושלם. לאחר שהסכים על התוכנית, ג’ון קפץ במכונית, נתן את האגודל המחייב למעלה, וטרק את הדלק. אני עדיין יכול לראות את האירוע כל כך מושלם במוחי. המכונית של ג’ון פגעה ברמפה והחלק הקדמי עלה על הגדה בדיוק כפי שתוכנן. הצמיגים האחוריים התגלגלו באמצע הרמפה והצמיגים החלו להסתחרר. הצמיגים המסתובבים התקדמו במעלה הדרך ולבסוף תפסו אחיזה, שיגרו את המכונית לכביש ותלשו את משתיקו. לאחר מחיאות כפיים רועמות, טפיחות על השכם ו אנחת רווחה, כולנו קפצנו למכונית ומיהרנו הלאה.

עד לנקודה זו, תמיד היה לנו פיקצ’ו פיק באופק. זה עזר לניווט וסיפק ביטחון לנשים שהחלו לאבד אמון בתוכנית שלנו. כשיצאנו למרגלות הרי השוקולד הפסגה נפלה מהעין. רוחנו שקעה יחד איתו. ג’ון ואני ניסינו להרגיע את הנשים בכך שהזכרנו להן שסחבנו איתנו ציוד מחנאות לסוף שבוע שלם. בתרחיש הגרוע ביותר נצטרך פשוט למחנה, וזה מה שיצאנו לכאן לעשות בכל מקרה. אף אחד מאיתנו לא העז לציין שהמים, המצרך ההכרחי ביותר שלנו, כבר אזלו.

נתקלנו בבריכה עמוקה עם סכר עפר ספוג בצד הדרומי. הדרך עברה מעל הסכר שהיה מספיק רחב כדי שהמכונית תעבור. יצאתי מהמכונית כדי להבחין בג’ון כשהוא נוסע מעליו. בנסיעה הימנית שלו הייתה גזירה, משמאלו הייתה הבריכה הזו שדלפה לאט מעל הסכר ומתחת לצמיגיו. נראה היה שכשהוא עבר מעליו, הסכר התפורר, הצמיגים החליקו, ויותר ויותר מים החלו ליפול מעל הסכר. אחרי שהוא חצה היה לנו הרושם שלעולם לא נוכל לחזור על זה שוב. אף אחד לא יכול היה, לצורך העניין.

מאוחר יותר הגענו להתפצלות בכביש והחלטנו לפנות שמאלה מכיוון שנראה היה יותר מטייל. המשכנו חצי מייל כשהכביש הפך לחול סמיך. ג’ון נתן לו מספיק גז כדי להמשיך הלאה. עד מהרה נתקלנו ברחוב ללא מוצא, מבוי סתום עם החול העבה ביותר שראינו עד כה. תיארתי לעצמי שזה המקום שבו נאלץ לחנות באותו לילה. כאן אני חושב שזה המקום שבו 4 האינסטינקטים של ג’ון התגלו לראשונה. ג’ון טפח על הדלק וסחרר את המכונית סביב המבוי הסתום הזה בקשת הרחבה ביותר המותרת שהוא יכול. הצמיגים האטו והחלו להחליק אך המכונית המשיכה לנוע קדימה. מהירות המכונית עלתה בהדרגה ועד מהרה חזרנו למזלג. הפעם קיבלנו את ההחלטה הנכונה.

עצרתי למנוחה עשיתי חשבון נפש על מצבנו. הבנתי שזה כביש לרכבי 4X4. לא מכוניות שוטרים. תוך שעתיים עשינו את זה בערך 12 מייל. איבדנו את נקודת ההתייחסות שלנו. כל אחד מאיתנו היה מזיע, מלוכלך וממורמר. מזמן הורדנו את שכבת הלבוש הכי קטנה שהגינות מאפשרת. סוד אספקת המים היה עתה ידיעת הציבור. המכונית פעלה בצורה גרועה כי משתיק הקול נתלש. זה כאב לנו באוזניים כי החלונות גלגלו לנו למטה. לא יכולנו לגלגל אותם מכיוון שהיינו במדבר כשהמחמם פועל. כמובן, עשינו זאת כי המכונית התחממה יתר על המידה, וכן הלאה. בשלב הזה, ג’ון ואני הרגשנו שאנחנו הרבה מעבר לנקודת האל-חזור. הגברות לעומת זאת ראו בכל בליטה ופנייה סימן שצריך לחזור אחורה. הסירוב העיקש שלנו לחזור אחורה הוביל להאשמות פוגעניות ולמנטליות של “הם נגדנו” שנמשכה הרבה מעבר להשלמת כביש מכרה הידוק.

בשעת אחר הצהריים המאוחרת, פסענו על גבעה וראינו את פסגת הפיקצ’ו מימיננו. זה היה קרוב אז ידענו שאין לנו רחוק ללכת. ממשיכים במורד הגבעה נכנסנו ל-White Wash. המשכנו בשטיפה זו במהירות של כ-30 קמ”ש והעזנו לא להאט או אפילו לפנות בחדות מחשש להתחפר ולהיתקע. אחרי כמה נקודות מפחידות בהן האטנו לזחילה היינו בטווח ראייה מדרך פיקצ’ו. ראינו שהכביש מוקף בגבעות חול המשמשות כדי למנוע מהניקוז לזרום לכביש. ג’ון אפילו לא שקל להאט. הוא פגע בבור החול בגובה 2 אינץ’ במלוא המהירות, ניפץ את דרכו מעליו אל כביש פיקצ’ו.

התקלה שלנו הסתיימה. מצאנו את דרכנו לפיקאצ’ו וקפצנו לנהר הקולורדו להתקרר.

Recommended Articles

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *