טקסס Natural Gas Co. הגיעה למחוז אפטון, טקסס בשנת 1950. הם בחרו אתר לבניית מפעל לעיבוד גז טבעי 17 מייל צפונית מזרחית לרנקין. גברים וציוד הובאו למקום במספרים בלתי ידועים.

תכנון המפעל הונח בשבעה שלבים שונים, החל בחדר המכונות. רצפת חדר המכונות והקיר הצדדי נוצקו במלט מעורב ברובו ביד. לאחר מכן נשפכו מעמדי המנוע והוכנו לקבלת המנועים. רוב המנועים היו מנועי קלארק בהספק של 9 – 880 כ”ס עם 1- 660 כ”ס ו-1 440 כ”ס. המנועים הגיעו לא מורכבים, חלק המיטה הונח ראשון ודיוס במקומו. לאחר מכן נוסף גל הארכובה יחד עם הבלוק והצילינדרים. לאחר מכן הוכנסו מוטות וראשי בוכנות כדי להשלים את התהליך.

לאחר מכן נוספו הצילינדרים של המדחס בחלק האחורי של המנוע. לא על כל המנועים היה אותו סוג של מדחס. היו 4 סוגי מדחסים להתקנה, מדחסי שלב נמוך, שלב שני, שלב גבוה ומדחסי פרופאן. הלחץ על צילינדרים אלה נע בין 35 פאונד כניסה בשלבים הנמוכים ל-800 פאונד פריקה על הבמה הגבוהה.

בזמן שהצוותים עבדו על חדר המכונות צוותים אחרים קבעו טפסים ליצוק את הבסיסים למגדלים שהיו אמורים לקום. המגדל הראשון שאליו הגז נכנס היה הבולם, הגז נכנס למטה ויצא מלמעלה, כשהוא נסע לראש המגדל נפט רזה או נפטה גולמית מס’ 2 זרמה במחלקות ומוציאה את כל הקצוות הכבדים. הגז, מה שנשאר היה גז מתאן שזה מה שאנחנו שורפים בבתים שלנו.

לאחר מכן הגז הלך לדה אתנייזר, אותו תהליך בוצע כמו הבולם, בזמן זה הוסר האיתן ושאר הכבדים הלכו למגדל הבא.

לאחר מכן הכבדים הלכו ל-de propanizer שם הוסר הפרופאן ואז הם הלכו ל-de butanizer שבו הבנזין הגולמי יצא מלמטה והבוטן והאיזו בוטאן יצאו מלמעלה.

המתאן והאתאן הוכנסו לקווי צינורות שונים ונשלחו למקומות שונים. הפרופאן, הבוטאן, האיזו בוטאן והגסאולן היו במיכלים ואז הועמסו על משאיות ונגררו החוצה.

מחממי השמן החמים הוצבו בצד המערבי של המפעל הרחק ככל האפשר מהמגדלים. המחממים חיממו את החם כדי להישאב שוב מעל המגדלים במחזור אינסופי.

בחדר הגנרטורים היו 4 גנרטורים. היו שלושה קופרים ואיגרסול ראנד אחד כדי להפעיל את הגנרטורים. אלה היו לב ליבו של המפעל, כשאדם היה יוצא מהרשת זה בדרך כלל פירושו שהמפעל יורד והרבה עבודה לפני כולם.

מגדל הקירור היה בגובה 50 רגל ובאורך 300 רגל היו בו 5 מאווררים גדולים כדי לקרר את המים. הגזים החמים נשאבו דרך סלילים כדי לקרר אותם ולהחזיר אותם לשלב נוזלי.

במפעל היו 4 דוודים שישמשו כמקור חום במהלך החורף כדי למנוע מהצינורות לקפוא ולחמם חלק מהמים והמוצרים לפני המשלוח.

מתלה הרכבת היה בצד המזרחי של המפעל. מתלה הרכבת יכול להכיל 1 קרונות טנקים קטנים ו-8 קרונות ג’מבו. המכוניות הרגילות החזיקו כ-13,000 ליטרים של בוטאן או פרופאן בעוד שמכוניות הג’מבו החזיקו 30,000 ליטרים. פעם המפעל שיגר למעלה מ-300,000 ליטרים של פרופאן ביום מהמפעל בנדום.

במקום היו 5 בארות אגירה ששימשו לאחסון פרופאן מתחת לאדמה. בארות אלו היו האגרוף בעולם לאחסן מוצרים בדרך זו. לבארות היה קיבולת משולבת של 65 מיליון גלונים, בשלב מסוים לא היה ביקוש לפרופאן

והיו יותר מ-300,00 ליטרים של פרופאן ביום שנשרפים דרך הלהבה במפעל, ניתן היה לראות את הלהבה למרחק של קילומטרים.

החברה בנתה מגורים לגברים ולמשפחותיהם שעבדו בה. הם היו בעיקר בתים עם 2 חדרי שינה עם מוסך ו-6 בתים עם 3 חדרי שינה. בסך הכל נבנו במקום 24 בתים. קבלן מקומי מתוך רנקין קיבל את החוזה לבנות אותם. בשנת 1967 מכרה החברה את הבתים לעובדים המתגוררים בבתים תמורת $250.00. העובדים נאלצו לקנות הרבה במקום שבחרו ולשלם כדי להעבירם למקום החדש שלהם. 16 מהמשפחות העבירו את בתיהם לרנקין, 8 נסעו לביג לייק.

המשפחות הפכו מהר מאוד למעורבות בקהילות שלהן ובסופו של דבר עשו שינוי. חלקם הפכו לכבאי, חברי מועצת העיר, חברי הנהלת בית הספר, ראשי ערים, חברי הנהלת בית החולים וחברי מועדון ליונס.

מפעל בנדום עדיין בפעילות אבל בבעלות חברה אחרת, אין לו מזמן את מערכת השמן החם אלא מערכת Cryo שמשתמשת בקור במקום בחום וטורבינה שמסתובבת ב-85,000 סל”ד כדי להפריד בין המוצר. זה שלד של מה שהיה פעם אבל הוא עדיין עומד בגאווה.

Recommended Articles

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *